פסק-דין בתיק עת"מ 58150-06-13

העתירה בתמצית:

עניינה של עתירה זו בהסדרת מעמדה בישראל של העותרת 2, הגב' נטליה סבצ'נקו, זאת מכוח קשר זוגי נטען עם העותר 1, מר גיורא שטיינר.  כפי שיובהר החלטתי לדחות את העתירה על הסף מטעמים של חוסר ניקיון כפיים ועשית דין עצמית של העותרת 2. בנוסף אני קובע כי גם לגופם של דברים לא נפל בהחלטת המשיב פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט בהחלטה

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

העותר 1 הוא אזרח ישראל , גרוש. העותרת 2 היא אזרחית הפדרציה הרוסית. העותרים טוענים בעתירתם כי נוצרה בינם הכרות במהלך חודש 2/2012 והחל מחודש 5/2012 הם חיים יחדיו כבני זוג. בהתאם גם פנו למשיב בבקשה ליתן לעותרת מעמד מכוח הקשר הזוגי הנטען. בקשתם נדחתה כמו גם ערר שהוגש על החלטת הדחיה. מכאן העתירה שבפני.

העותרים טוענים כי המשיב חרג מסמכותו כאשר ביסס את עיקר החלטתו הדוחה את בקשת העותרים להסדרת מעמדה של העותרת על עברה של העותרת בהליכי הסדרת מעמד בישראל (כפי שיפורט בהמשך). למעשה טוענים העותרים כי ביסוס החלטה על עברה של העותרת תוך התעלמות כמעט מוחלטת מנתוני הקשר הזוגי הנוכחי, נתונים שלטענתם מוכיחים קשר כן ואמיתי, מהוה חריגה מסמכות. עוד טוענים העותרים כי תשובות המשיב אינן ממלאות אחר חובתו לנמק את החלטותיו.

המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת אי ניקיון כפיים ועשית דין עצמית וכן לגופו של עניין, מאחר והחלטת המשיב סבירה ועניינית.  

המשיב מפרט את הרקע של העותרת. העותרת הגיע לישראל ביום 20/9/2006 על פי הזמנתו של מר סבצ'נקו אלכסיי, אזרח ישראל שלו נישאה זמן קצר קודם לכן. לאחר חלוף כשנה ומשהוברר שהעותרת ומר סבצ'נקו אינם חיים עוד יחדיו קבע המשיב כי ההליך המדורג שהוחל מכוח חיים משותפים עם מר סבצ'נקו פקע וכי על העותרת לצאת את הארץ. כנגד החלטה זו הוגשה עתירה לבית משפט זה, עת"מ 449/08 (להלן: " העתירה הראשונה"). העתירה נדחתה ובית משפט זה הורה לעותרת לצאת את הארץ עד ליום 15/9/2008. העותרת לא קיימה את פסק דינו של בית המשפט ונשארה בארץ.

ביום 18/12/2008 פנתה העותרת למשיב בבקשה כי בקשתה תידון בפני וועדה בין משרדית מכוח נוהל הפסקת הליך מדורג עקב אלימות של בן זוג ישראלי. בקשתה נדחתה. העותרת הגישה עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים בירושלים, עת"מ 1174/09 (להלן: " העתירה השניה").  עוד לפני שנדונה עתירתה  השניה הגישה העותרת בקשה להסדרת מעמד בישראל מכוח חיים משותפים עם אזרחי ישראלי, מר אלכסנדר דרבקין. המשיב הסכים לבחון את הבקשה והעותרת מחקה את עתירתה השניה.  בהמשך, לאחר שימוע ומשהחליט המשיב כי הקשר עם מר דרבקין הנ"ל אינו כן ואמיתי, נדחתה בקשת העותרת והיא נדרשה לצאת את הארץ. כנגד החלטה זו הוגשה עתירה נוספת, עת"מ 33439-11-09 (להלן: " העתירה השלישית"). ביום 23/3/2010 ניתן פסק דין ע"י בית משפט זה שנתן תוקף להסכם בין הצדדים ולפיו תינתן ארכה נוספת של שישה חודשים לבחינת כנות הקשר עם מר דרבקין. אשרתה של העותרת לשהות בישראל הוארכה עד ליום 30/11/2011.

ביום 1/12/2011 פנתה העותרת בבקשה לאשר את המשך שהייתה בישראל כדי לאפשר לה להשלים את לימודיה. בבקשת זו ציינה העותרת כי היא אינה חיה עוד על מר דרבקין. ביום 22/2/12 נדחתה בקשתה. העותרת הגישה השגה וביום 6/9/12 נדחתה השגתה ע"י ועדת השגה. העותרת נדרשה לצאת את הארץ בתוך 14 ימים.

ביום 11/9/12, חמישה ימים לאחר שנדחתה בקשתה הנ"ל (!), הגישה העותרת בקשה להסדרת מעמד בישראל מכוח היותה בת זוגו של העותר. יוער כבר כעת כי העותרים טוענים בעתירתם כי הקשר הזוגי בינם נמשך כבר   מחודש 2/2012 והחל מחודש 5/2012 הם חיים יחדיו כבני זוג. עם זאת קשר זוגי זה לא אוזכר כלל במסגרת ההשגה שהגישה העותרת על ההחלטה שלא לאשר את המשך שהייתה בישראל לצורך השלמת לימודיה. בכל מקרה נערך לעותרים שימוע. התרשמות המשיב בראיון הייתה שלילית ובקשת העותרים סורבה. העותרים הגישו ערר על ההחלטה והערר נדחה. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפני. 

המשיב טוען כי על רקע כל האמור לעיל דינה של העתירה להידחות עקב עשיית דין עצמית וחוסר ניקיון כפים. בנוסף טוען כי גם לגופו של עניין לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב אשר על רקע כל האמור לעיל קבע כי אין מדובר בקשר זוגי כן ואמיתי. 

יצוין כי המשיב מבהיר כי אם לאחר צאת העותרת מהארץ יבקש העותר 1 להזמינה חזרה לישראל לא תחסם בפניהם הדרך לשכנע את המשיב ליתן להם הזדמנות נוספת לשכנע בכנות הקשר שבינם, בכפוף להסדרת בטוחות ליציאת העותרת מהארץ.

המשיב טוען כי החלטתו מעוגנת בדין, מבוססת על פסיקה ענפה של בתי המשפט וכי אין עילה להתערב בהחלטה שהתקבלה במסגרת סמכותו של המשיב כדין.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות ב"כ הצדדים החלטתי לדחות את העתירה, הן על הסף והן לגופו של עניין.

עקרונות בסיסים הנוגעים לעניין, עקרונות שבפני שנקבעו בשורה של פסקי דין, מצויים בבסיס החלטתי כפי שיפורט.

עקרון הייסוד החולש על הליך זהו הוא שלמדינה זכות להחזיק במפתחות הבית ולקבוע מי יבואו בשעריה [ראו: בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים (ניתן ביום 14.5.2006), פסקה 100 לפסק דינו של הנשיא ברק; פסקה 54 לפסק דינו של המשנה לנשיא חשין; פסקה 3 לפסק דינה של השופטת ביניש (כתוארה אז); פסקה 8 לפסק דינה של השופטת נאור (כתוארה אז); בג"צ 7146/12 נג'ט סרג' אדם ואח' נ' הכנסת ואח' (ניתן ביום 16.9.2013)]. בפסיקה ענפה ועקבית של בית המשפט העליון נקבע  כי שיקול דעתו של שר הפנים בהחלטות על פי חוק הכניסה לישראל הוא רחב ביותר ובימ"ש אינו נוהג להתערב בו, אלא במקרים חריגים. ראו:

בג"צ 482/71 לאוניה מאה קלרק, ו-7 אח' נ' שר הפנים ואח' , פ"ד כז(1), 113, עמ' 116-117;

בג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים , פ"ד מו(4), 505 ;